יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

בלאגן

חשבתי שהיום יתחילו לי חיים חדשים. אז חשבתי... אתמול בלילה המנחה של הפרוייקט ביקש ממני לעשות עוד כמה משימות "פשוטות" שהוא בעצמו לא היה סגור על מה הוא בדיוק רוצה וגם מה שלפני שלושה שבועות שאלתי אותו ספציפית על הנושאים האלו והייתה לו תשובה אחרת לגמרי.
הלכתי לישון עם אבן על הלב. איך אני אספיק את הכל? מה שגם אי צדק גורם לי תמיד למרמור גדול יותר. למה עכשיו נזכרת? ולמה זה תמיד קורה לי שאני נדפקת ככה עם מנחים חופרים כאלה?
הלכתי לישון ב 3 בערך וב 8 בבוקר בעל הדירה התקשר. הוא רק רצה שאני אבוא לצבוע את החדר הקודם שלי מסיבה שלא ברורה (אני קיבלתי אותו מטוויח ללא צבע וכתמים אפורים ריצדו לי כל השנה מול העיניים). אז מה קרה? פרצה מלחמה?
מהבוקר אני בדאון רציני כל הזמן חושבת איך אני אספיק הכל ולמה זה מגיע לי? כדי טיפה להבהיר את המצב אני חייבת לציין שנפלתי על דירה הכי גרועה שקיימת בבאר שבע, שנה שלמה חייתי עם גוקים, עשים במטבח, מזגן מקולקל ומקרר נוזל. פרצו לי לדירה פעם אחת, גנבו לי לפ טופ (מזל שהוא היה של העבודה) וכמעט פרצו בשנית עד שהגנב קלט אותי יושבת בחוץ מעשנת סיגריה. חיינו בקומונה של 5 אנשים והיה לי כל הזמן רע. למה עכשיו אחרי שממש ניסיתי להיות נחמדה ואף פעם לא צרחתי עליו, למה עכשיו הוא יוצא ככה נגדי ומאיים בתביעות? (והאמת שאין לו בכלל קייס פשוט הדברים האלה ממש מכניסים אותי ללחץ על כלום).
בכל מקרה כניראה שעד שאני לא אהיה במטוס ישובה והוא ימריא לו אל על (איסראייר יותר נכון) אני לא אהיה רגועה וכניראה כבר לעולם לא יהיה לי חופש גדול כמו שפינטזתי עד הפנסיה :(

יום שני, 31 באוגוסט 2009

ה 1 ל ספטבמר

זהו התאריך שבערך כולם שונאים. גם אני כשהייתי בגיל הנעורים ובילדות שנאתי את התאריך הזה. אבל עכשיו, עכשיו יש לתאריך הזה משמעות אחרת לגמרי... בתאריך הזה אפשר להגיד שחיי מתאפסים לחלוטין והכל מתחיל מאפס. וכן זה מתאים לי עכשיו מאוד.

שמי בת-חן ומחר באופן רשמי אני מסיימת את לימודי ההנדסה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. אני בדרך כלל לא קוראת בלוגים במחשב אז אני לא יודעת אם ככה בדרך ככל רושמים בלוגים אבל אני אנסה להעביר כמיטב יכולתי את התחושות שאני נתקלת בהם לאחרונה.

4 שנים לא נשמתי הרבה, למדתי הרבה (אף על פי שהברזתי הרבה מהרצאות) נגמרתי מהעבודות ותוך כדי עבדתי במפעל בתור מתכננת. התחלתי לשנוא את החיים כבר לפני שנה וחצי בערך, כשכבר אזלו הכוחות ולא היה שום דבר שמחזיק אותי או נותן לי את הדחף להמשיך, רק הזמן שעובר הוא זה שקבע את הקצב. תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי יש משהו אפילו קטן ממש שמתחשק לי שהוא כבר יגיע, אפילו הידיעה שבסוף שבוע יוצאים עם האנשים שאני הכי אוהבת, או סתם נזרקים איפשהו כולם ביחד ויכול להיות גם דברים יותר גדולים כמו להתקבל לעבודה או כל דבר שאולי בעבר היה איכשהו מזיז לי.
בזמן האחרון עברתי ריק גדול, כמו טלויזיה שמשמיעה טווווווווווווווו ולא מראה סימני חיים כמו הערוץ הראשון של פעם בימי שבת כשלא היה בכלל מה לראות.

מהעבודה כבר מזמן מעסתי, הלימודים נהיו משעמים חסרי תוכן ובמקום ללמוד דברים מעניינים (וכן יש מעט דברים כאלו) מצאתי את עצמי קוראת מאמרים משעממים "אקדמיים" יענו מפהקת למוות ומקבלת ציונים בינונים במבחנים.
גם החברים הטובים שהיו נעלמו. 4 שנים לחיות בעולם כפול של לבוא לעיתים בשבתות להורים בצפון נתנו את אותתויהם כבר לפני יותר משנה וכבר איבדתי את הקשר עם החברים שהיו לי מאז ומעולם בצפון וכן, זה כואב.

אני דורשת שמחר יחזירו לי את החיים! השבוע אני צריכה לסוע לעבודה להפרד מכולם באיזו ארוחה שטותית ושבוע הבא טופס טיולים באוניברסיטה. עדין אני יושבת על דקויות קטנות בפרוייקט הגמר וברגעים אלו ממש אני מחכה לשיחה עם המנחה שלי שיתן לי בראש על דברים שתכנתתי לפני חודשים...
אבל מחר זהו היום שאני צריכה לתת בראש! להפתח לעולם חדש לדעת שאני טסה מפה ויהי מה בתאריך ה12 לספטמבר למזרח הרחוק והכל מאחורי. אני צריכה להתחיל חיים חדשים ולחשוב המון על מה אני רוצה לעשות בחיי ולהיות מתכנתת או משהו ששורץ כל היום מול המחשב (ולא לשם הנאה) לא בא בחשבון.
אני צריכה להבין מה באמת אני רוצה ומה באמת עושה לי טוב. אפשר לשאול המון שאלות את עצמי וכל כך קשה לענות עליהן. מה עושה לי טוב? מה אני אוהבת לעשות? יש לי איזה מליון תחביבים שברגע שאני אתחיל לעסוק בהם אני אשנא אותם אני אשנא אותם, אני יודעת...
ובכלל בלי קשר לעבודה מה עושה לי טוב? ממה אני נהנת? זה כאילו איבדתי כל חשק להכל. אין לי כבר כוח להיות עם אנשים, אבל כשאני לבד אני מרגישה בודדה ובא לי להיות עם אנשים. כשאני עם אנשים אני מתחילה להרגיש את הלחץ הזה שבא לי כבר לחזור הביתה ולהיות עם עצמי. אין לי כוח כבר לפאבים או למסיבות שפעם הכי אהבתי בעולם. מה נסגר איתי? אוניברסיטה כל כך מוציאה את החשק לחיות או שזה רק אצלי ככה?
בסוף הבלוג הזה יהפוך להיות יומן נסיעה איפה הייתי ומה עשיתי... לא מעניין. אני רוצה לחזור לכאן ולהזכר שיש בי הרבה שאלות בוערות ואולי רק חצי שנה במזרח ובפשטות האין סופית תוציא אותי מזה ותתן לי קצת תשובות. אני שונאת אנשים
שהולכים לחפש את עצמם במזרח אבל זה כניראה מה שיקרה לי...

תוויות: , , ,