זהו התאריך שבערך כולם שונאים. גם אני כשהייתי בגיל הנעורים ובילדות שנאתי את התאריך הזה. אבל עכשיו, עכשיו יש לתאריך הזה משמעות אחרת לגמרי... בתאריך הזה אפשר להגיד שחיי מתאפסים לחלוטין והכל מתחיל מאפס. וכן זה מתאים לי עכשיו מאוד.
שמי בת-חן ומחר באופן רשמי אני מסיימת את לימודי ההנדסה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. אני בדרך כלל לא קוראת בלוגים במחשב אז אני לא יודעת אם ככה בדרך ככל רושמים בלוגים אבל אני אנסה להעביר כמיטב יכולתי את התחושות שאני נתקלת בהם לאחרונה.
4 שנים לא נשמתי הרבה, למדתי הרבה (אף על פי שהברזתי הרבה מהרצאות) נגמרתי מהעבודות ותוך כדי עבדתי במפעל בתור מתכננת. התחלתי לשנוא את החיים כבר לפני שנה וחצי בערך, כשכבר אזלו הכוחות ולא היה שום דבר שמחזיק אותי או נותן לי את הדחף להמשיך, רק הזמן שעובר הוא זה שקבע את הקצב. תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי יש משהו אפילו קטן ממש שמתחשק לי שהוא כבר יגיע, אפילו הידיעה שבסוף שבוע יוצאים עם האנשים שאני הכי אוהבת, או סתם נזרקים איפשהו כולם ביחד ויכול להיות גם דברים יותר גדולים כמו להתקבל לעבודה או כל דבר שאולי בעבר היה איכשהו מזיז לי.
בזמן האחרון עברתי ריק גדול, כמו טלויזיה שמשמיעה טווווווווווווווו ולא מראה סימני חיים כמו הערוץ הראשון של פעם בימי שבת כשלא היה בכלל מה לראות.
מהעבודה כבר מזמן מעסתי, הלימודים נהיו משעמים חסרי תוכן ובמקום ללמוד דברים מעניינים (וכן יש מעט דברים כאלו) מצאתי את עצמי קוראת מאמרים משעממים "אקדמיים" יענו מפהקת למוות ומקבלת ציונים בינונים במבחנים.
גם החברים הטובים שהיו נעלמו. 4 שנים לחיות בעולם כפול של לבוא לעיתים בשבתות להורים בצפון נתנו את אותתויהם כבר לפני יותר משנה וכבר איבדתי את הקשר עם החברים שהיו לי מאז ומעולם בצפון וכן, זה כואב.
אני דורשת שמחר יחזירו לי את החיים! השבוע אני צריכה לסוע לעבודה להפרד מכולם באיזו ארוחה שטותית ושבוע הבא טופס טיולים באוניברסיטה. עדין אני יושבת על דקויות קטנות בפרוייקט הגמר וברגעים אלו ממש אני מחכה לשיחה עם המנחה שלי שיתן לי בראש על דברים שתכנתתי לפני חודשים...
אבל מחר זהו היום שאני צריכה לתת בראש! להפתח לעולם חדש לדעת שאני טסה מפה ויהי מה בתאריך ה12 לספטמבר למזרח הרחוק והכל מאחורי. אני צריכה להתחיל חיים חדשים ולחשוב המון על מה אני רוצה לעשות בחיי ולהיות מתכנתת או משהו ששורץ כל היום מול המחשב (ולא לשם הנאה) לא בא בחשבון.
אני צריכה להבין מה באמת אני רוצה ומה באמת עושה לי טוב. אפשר לשאול המון שאלות את עצמי וכל כך קשה לענות עליהן. מה עושה לי טוב? מה אני אוהבת לעשות? יש לי איזה מליון תחביבים שברגע שאני אתחיל לעסוק בהם אני אשנא אותם אני אשנא אותם, אני יודעת...
ובכלל בלי קשר לעבודה מה עושה לי טוב? ממה אני נהנת? זה כאילו איבדתי כל חשק להכל. אין לי כבר כוח להיות עם אנשים, אבל כשאני לבד אני מרגישה בודדה ובא לי להיות עם אנשים. כשאני עם אנשים אני מתחילה להרגיש את הלחץ הזה שבא לי כבר לחזור הביתה ולהיות עם עצמי. אין לי כוח כבר לפאבים או למסיבות שפעם הכי אהבתי בעולם. מה נסגר איתי? אוניברסיטה כל כך מוציאה את החשק לחיות או שזה רק אצלי ככה?
בסוף הבלוג הזה יהפוך להיות יומן נסיעה איפה הייתי ומה עשיתי... לא מעניין. אני רוצה לחזור לכאן ולהזכר שיש בי הרבה שאלות בוערות ואולי רק חצי שנה במזרח ובפשטות האין סופית תוציא אותי מזה ותתן לי קצת תשובות. אני שונאת אנשים
שהולכים לחפש את עצמם במזרח אבל זה כניראה מה שיקרה לי...
תוויות: הנדסה, לימודים, סוף תואר, עבודה
